© כל הזכויות שמורות ליגאל ורדי

מאמרים יגאל ורדי

ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות רישומים

מרד יצירתי כמשמעות אקזיסטנציאלית – מאת: פרופ' שלמה גיורא שוהם

יצירתו של יגאל היא בראש ובראשונה אותנטית. האותנטיות הזאת פועלת ביצירתו לשני כיוונים: המאפיין הראשון הוא שיגאל לעולם לא ינהה אחרי אופנות, גחמות של מבקרים ו"עצות" של בעלי גלריות. אין הוא הולך ודולה במשושי רייטינג (מה הולך היום), ומצייר בהתאם. אין באמנותו כל רצון לרצות את "האחר" הכוללני, כל יצירתו הן הפלסטית, הן המחשבתית והן הטיפולית נובעת מתוכו פנימה. כשכוחות העיצוב התצורה והעידון פורצים החוצה הם עוברים אקסטזיס במובן היווני של המילה כלומר הם פורצים מתוך מוסרות החלל והזמן ועולים אל האל- זמניות. לפיכך, אין הפאטינה של הזמן שולטת בה כי היא מצויה באל זמניות. עבודותיו הן, משום כך טריות, רעננות ומשמעותיות בדיוק כביום שבהן נוצרו. אין ההתיישנות חלה עליהן. זהו הפן השני המטאפיזי של יצירתו של יגאל כי היותה אותנטית מוציאה אותה מתחום ההיסטוריה אל ההווה המתמשך ואל האל – זמניות. הנגזרת השנייה מהאותנטיות של יגאל היא עגינתו על התהליך של היצירה ולא על מטרותיה. כשיגאל יוצר אין הוא חושב על תכלית היצירה, היכן למכור אותה, באיזו גלריה יציג אותה, לאיזה מו"ל יעביר אותה. עניינו היחיד הוא בעיצוב היצירה ולמלאה בתוכן ייחוסי לו בלבד. באופן זה יגאל רוכש משמעות לחייו בעצם תהליך היצירה ובכך הוא ממלא אחר מצוותו של גיבור התרבות האקזסיטנציאליסטי אשר אומץ על ידו המדבר במסתו המבריקה על המיתוס של סיזיפוס כיצד ניתן להעניק משמעות גם ברוטינה המנוולת ביותר של חיינו: סיזפוס כידוע היה טיטן יווני אשר נענש על ידי שוכני האולימפוס לגלגל אבן לראש ההר וכשהיא מתגלגלת לחזור ולגלגלה למעלה. כשסיזיפוס יורד מההר, אומר קאמי, הוא מעניין אותי. כלומר קאמי איננו מתעניין בסיפורי ההצלחה הבורגניים מטפסי הגבהים והמתחרים במרוצי החולדות ההישגיים, אלא הוא עוגן על הגיבורים האקזיסטנציאליסטיים. אלה הנראים ככישלונות בורגניים אך הגיעו למודוס ויונדי יצירתי עם האבן שלה. כשסיזיפוס מתכופף ביגיעה הוא מעלה מחדש על כתפו את עולו ומכחיש את שרירותם של האלים ומתמודד בהצלחה עם הכורח הכוחני המנוול. הוא חזק מהלילה של רשעות, טמטום וחוסר הבנה. עלינו לדמות אומר קאמי את סיזיפוס שמח בחלקו. ואמנם יגאל לא רק שמח אלא הוא נינוח לכל רואיו. איש משפחה למופת, אוהב ונאהב על- ידי משפחתו וחבריו; חבר מסור ונדיב מאין כמוהו ויחד עם זה יוצר קפדן ללא פשרות. לפיכך כל הרואה את יגאל הוא קולט מיד את המשמעות המקרינה ממנו כי אין כיצירה אותנטית להקנות משמעות ליוצריה.


אם כי האותנטיות של יגאל מחייבת אותו להעמקה מתמדת לתוכו פנימה, שקיעה המחייבת בהתבודדות וניתוק מהסובב. תוך כדי יצירה אין יגאל מנוכר מסביבותיו. הוא הבין את עומק הפרדוקס המצוי בתהליך היצירה. מחד, תהליך זה בודד ומבודד כי הרי אין יצירה בקבוצה. על היוצר האותנטי להיות ספון על הבד, האובניים, הנייר והמחשב. אך אין היוצר יכול להיות מנוכר כי משמעות היצירה אינה אלא דיאלוג וכאן משלב יגאל ביצירתו את צוויהם של שני הוגים. אחד, טולסטוי המוז'יק האינטלקטואלי אשר ידע לקלוט את משמעות התהליכים הן הנפשיים והן ההיסטוריים והאמנותיים יותר מכל פסיכולוג, היסטוריון או חוקר האמנות. אמנות אמר טולסטוי היא בראש ובראשונה דרך לקומוניקציה דרך לחיבור בין הסובייקט של היוצר לסובייקט של הצופה באמצעות המדיום האמנותי.


תחום התייחסות אחר המקובל על יגאל הוא הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר. האני לפי בובר הוא מהות חלקית מבחינה אונטולוגית וכך גם האתה. רק כשיש זיקה של אני- אתה מגיעים להשלמה אונטולוגית קיומית. כמובן, שהשגת הדיאלוג השלם אונטולוגית אפשרי רק אם יש פתיחות הדדית בין האני לבין האתה. מרבית יחסי האנוש הם יחסים של אני- לז מאבנים ואילו האני-אתה האותנטי הם לפי בובר תהליך של נס. נס זה קורה בכל יצירתו של יגאל כי תמיד התחברתי אליה חיבור של חסד. לאחרונה התוודה באוזני יגאל כי המהות המטאפיזית של היצירה החלה להעסיק אותו. כמובן שהקשר אל הטרנסצנדנציה היה במרכז מעייניהם של אמנים רבים. עם זה, מיכאלאנג'לו בואנורוטי מכוון בקאפלה הסיסטינית את ידו של אלוהים אל ידו של האדם אשר זה עתה יצר. בין אצבעו של אלוהים לאצבעו של האדם קיים חלל סינפסה אשר בו קורים תהליכים מכריעים מבחינה קיומית כשם שגם במוח האם התהליכים המרכזיים מצויים דווקא בסינפסות. סינפסה זו מאפשרת קשר מיוטי עם האחר בלי לכפות עליו את עצמנו אלא להעביר אליו מסר סוקרטי אשר יעלה ויפעים את עוצמת היצירה לתוך נפשו פנימה. זוהי מיומנותו של האמן האותנטי כי הכפייה מיד מנוולת ומנוונת כל קשר ליחסי אני- לז ואילו יצירה מיוטית- מיילדת- סוקרטית מפעימה אותנו במגרשנו שלנו לפי ראות עיננו ופנימיותנו וזהו הדיאלוג האותנטי. ואמנם יגאל מצליח להעביר לנו בנועם, ביד רכה, קלה ומיוטית את מסריו הנפשיים והאמנותיים וכך יש לנו תחושה של דיאלוג מספק שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי כי הרי הוא קורה באל זמניות. אמנים רבים ניסו להגיע אל המטאפיזיקה החל מואן- גוך אשר בברושיו וכוכביו הרוקדים בלילה כדרווישים אנחנו חווים את הקהיית ההכרה ובצבוץ המטאפיזיקה מתוך הפערים במשיכות המכחול העבות של וינסנט. כך גם נראה במשטחיו החמים של רותקו מאסכולת ניו יורק כשמלבן אחד שכוב על מלבן שני אך בנקודות המגע מבצבץ הנצח. נצח זה מצוי ביצירתו המגוונת של יגאל אשר שובר דמויות וחובר ומקבץ אותן אך משאיר תווך מטאפיזי לצוץ מביניהן. פאולו אוצ'לו צייר את תיבת נח כמכילה בתוכה רבים מהאמנים, הציירים וההוגים של ימי הביניים והרנסנס אשר הטביעו את חותמם על האמנות מחשבת אירופה והעולם. הרעיון המדהים של אוצ'לו הוא שהיוצר האותנטי עוזב ביצירתו את ההיסטוריה ומעלה אותה אל הטנסצנדנציה שם היא מחכה להזדמנות לחזור חזרה אל ההיסטוריה במידה וייפתחו אליה לב מבין ונפש חפצה. לא העורב של יחסי אני- לז אלא ענף הזית בפי היונה של יחסי אני- אתה הם הבסיס לזרימת המשמעות והחסד מתיבת הנח הטרנסצנדטלית אל המצולה ההיסטורית. באופן זה מעשירה אותנו היצירה אם אנחנו פתוחים אליה ומעניקה לנו משמעות בתוך הכאן והעכשיו. יגאל בתפיסתו הדיאלוגית והאקזיסטנציאליסטית הן באישיותו והן ביצירתו מעשיר את המתחם האותנטי בתיבת נח של אוצ'לו אשר ירדו וירעיפו עלינו יופי ומשמעות חדשות לבקרים גם במרידות הרוטיניות המאבנות. החסד של יגאל הן באישיותו והן ביצירתו מלווה אותי בכל אשר אלך. באשר לסגנונו של יגאל הרי שהוא השתרע לשיטות שונות וטכניקות שונות החל בראליזם דרך קוביזם ואבסטרקט, סוריאליזם וחזרה לראליזם לירי. אך כיום יש ליגאל סגנון משלו וטביעת אצבע ומכחול חזקים וברורים וכל המסתכל ביצירתו יודע, מכיר ומוקיר את סגנונו הייחודי.


טובות במיוחד הן הווריאציות על הנושאים שיגאל מבצע על יצירות מופת של ציירים אחרים. זכורני שכאשר חיפשתי עטיפה מתאימה לאחד מספרי בחרתי בציורו של פרנסיס בייקן: האפיפיור הצורח שזהו תשקיף מצמרר המראה ווריאציה על ציורו של ולסקז על האפיפיור אינוקנטיוס השמיני. התשקיף הוא של אב ארכיטיפי צורח שכנראה דמה לצריחות אביו של הצייר כאשר גילה שבנו הוא טרנסבסטיט. לא עלה בידי להשיג את רשותו של הצייר או באי כוחו לשימוש בתשקיף ולכן פניתי ליגאל שיצייר גם הוא וריאציה על הנושא של אותו ציור של ולסקז. התוצאה הייתה מדהימה ואף יותר מצמררת מהמקור. מאז יגאל מצייר את כל העטיפות לספרי כי אין דומה לו בהבנת הנקרא, הרעיונות הנובעים ממנו ובאמפתיה לכוונות הכותב. הדיאלוג עם יגאל הגיע אצלי לרמה של נס ואינני זוכר מקרה אחר שבו כל תג של מצב רוח, של ריגוש של מצב רוח חולף לא קיבלו מיד את המשוב הראוי ממנו. הן יצירתו והן אישיותו של יגאל היא אקזיסטנציאליסטית במובן המלא של המושג. למוסריותו אין רבדים סמכותיים דוקטרינריים וצידקניים. תמיד יתייחס לבעיותיו של האחר, למגרשו של האחר ולבעיותיו של האחר כשהוא עצמו מגמד את האגו שלו עד לאפס. זאת למד מידידנו המשותף המנוח יהודה פריד אשר עשה נפלאות בטיפול בחולי נפש במרפאתו ברמת חן. יגאל לעולם לא יתנשא על אף אחד. מסביבו מצויים תמיד דורשי טובה ועצה מכל הגילים, מכל הסוגים ומכל שכבות החברה. אל כולם יתייחס בכבוד, בעומק וברגישות עילאית המאפשרת לו לחוש את מצוקותיהם על כל גווניהם ובני גווניהם ולא ראיתי אף דורש עצה או טובה שיצא מיגאל נפול פנים. תמיד ידע להתקשר אל האחר לפי תנאי אחר זה. מאחר ואף לא כפה את עצמו על האחר הנצרך הצליח להשיג דיאלוג יותר מאחרים. יגאל בדרכו של קאמי מתייחס לחיים בדרך אקזיסטנציאליסטית המאפשרת לו למצוא משמעות בחיים במסגרת האפשרי. טיעונו הבסיסי של קאמי וקירקגור שעל האדם למצוא דרך שתביאנו אל המשמעות בכאן ובעתה ובמגבלות הנתונות. אלו חיסנו אותו מנפילות, דפרסיות ואכזבות כי אם ניתן למצוא שמחה יצירתית ומשמעות בכל מסגרת גם הרוטינית ביותר, גם המשעממת ביותר לכאורה וגם המדכאת ביותר. הרי שלמגבלות אלה אין יותר אחיזה בתלאות היומיום כי האקזיסטנציאליסט הופך תלאות אלה לחומר גלם לתובנות ולחוויות האותנטיות שלו. גם החוויה המכאיבה ביותר והמתסכלת ביותר ניתן לחיותה עד תום ובאופן זה להגיע למזור ולתובנה לגבי מפגשים אחרים. יגאל לומד כל דבר לשמו. תלמודו איננו אף פעם קרדום לחפור בו. פרנסתו היא מעיסוק בגרפולוגיה אך הוא מגביל את עיסוקו לאותה הכנסה אשר תאפשר ל קיום בכבוד אך ללא אקסטרבגנציה של משפחתו היפה והמלבבת. הוא עוסק בפרנסתו עד הצהריים, אחר הצהריים והערב הם קודש לאמנות, למדע, לידע ולתובנה. יגאל הוא דמות מופת לאדם ולאמן אשר הצליח להתמודד עם תלאות החיים והקיום המכאיב המנוון והמנוול והפך אותם לאואזיס פורח המרחיב את הלב וממלא צורי, סיפוק וחסד לעומת ים המצולה המכאיב והמנוול מסביב ובכל אתר ואתר.


הכותב: פרופ' שלמה גיורא שוהם, 2001.