מאמרים יגאל ורדי

ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות רישומים

יגאל ורדי - מאת פרופ' רן שחורי

חיי שחקן חולפים על הבמה ועוברים מן העולם ברדת המסך. בחלוף הזמן, גם הזיכרונות, התמונות וקטעי העיתונות מתפוגגים. הציור , לעומתם, הוא מוסד של נצח. נצח הנגזר מקיומו של החומר, מעמידותם של הצבעים ומעצם עובדת היותו ציור.


אך מהו צייר העומד על הבמה המוארת, מולו דוגמנית לצידו מוסיקאי, אמן כלי הקשה, והקהל פוער עיניים מעמדת המציץ שבחשכת האולם? בד גדול, לבן, בתולי תלוי ברקע ועם קצב התופים הצייר נע במהירות לאורכו של הבד ומטיח בו בעצבנות, בקצב נשבר במכחוליו רוויי הצבע. הדימויים הולכים ונבנים על הבד ובחלוף הזמן הם הולכים ומיטשטשים. נבנים ונמחקים, נבנים ונאבדים. אך לא כמוסיקה, שבה מה שאבד – אבד, האובדן של הציור הוא תיעוד מונצח - הבד הריק הפך מלא, על הבד הלבן נותר ציור, ציור שנוצר בכעין מחול, באינטנסיביות אדירה, בהחלטיות ובמהירות ללא היסוס, ללא רגע של הרפיה, מנוחה, התבוננות, שיקול דעת – להפך, מתוך כניעה מודעת ומכוונת לקצב המכתיב של המוסיקה ואורך החיים הקצוב מראש של זמן הבמה.


הגונג הגדול מכריז על סיום ההופעה, חושך, מחיאות כפיים, קידה לקהל, סוף.


עם התמוטטותן של אמות המידה האקדמאיים ניפצה האמנות את כל ההגדרות, נעשה מאמץ אדיר לקשור בין אמנות הזמן לאמנויות המקום. הפרפורמנס, מיצבי הדאדא והפלוקסוס, הוידאו ארט והמחול העכשווי, הם רצף של ערבוב תחומים, של תיאטרון, מוסיקה מחול, ציור, פיסול, הפועלים סימולטנית במישורי הבעה ותחושה שונים. האקשן פיינטנג לגווניו עשה זאת שלא במרחב המוחצן של במה – קהל, אלא, הפך את מעשה הציור עצמו לסיסמוגרף רוטט לקצב אישיותו, רגישותו, חוויותיו וכאביו של האמן. האוטומטיזם – מבית מדרשם של הסוראליסטים וממקורותיו של פרויד, שאף לציור לא נשלט, לא מבוקר, לא תודעתי באמנות ה"נשפכת" מאליה על הבד הסבלני ומותירה את מקצביו הקמאיים והראשונים של יצורי אנוש.


האם אנו חוזרים לג'ונגל? להוויה הקודמת של אבות אבותינו, לריקודי הפולחן הפטישים, לאמן – השאמאן המעלה רוחות באוב ומטיל חיתתו על צאן מרעיתו? יגאל ורדי טוען לזרימה השוטפת והמאוזנת בין עין – מוח – יד. תהליכי הקליטה, הבקרה והעשייה הכרחיים להווית היצירה האמנותית. יגאל, כפסיכולוג וכגרפולוג, נתון חצי מחייו ב"קריאה" וב"כתיבה" מנומקת, מבוססת ומוכחת, ציורו מנסה להראות ספונטני, מקרי, שרירותי, זורם מאליו אינטואיטיבי, קליל ומהיר. אך בתשתיתו מונחת הכרה רחבה של סגנונות וזרמי העבר, של טכניקות, גישות ועמדות. לעיתים המרכיב הרציונלי והמבני משתלט על ציורו, כמו בסדרת המטאמורפוזות והטנספורמציות, בהם ננקטה אסטרטגיה כמו מדעית ממיינת, בהכנעת הציור לסדרות של מרובעים. לעיתים המניע הכאוטי גובר ופורץ, בייחוד בבדים הכמו אימפרסיוניסטים ובנטייתו העקבית לאקספרסיביות ולציור פעולה, דבר המגיע לשיאו הרטוב, הלח, המיידי והאכסטזי בהופעותיו על הבמה ב"שואו" התיאטרלי הגועש.


עולמו של ורדי הוא חזיתי לחלוטין. לעולם הקומפוזיציה היא מה שאני רואה, מה שניצב מולי, אם זה גוף אשה , פורטרט, סוס, נוף, דומם או קטע מציורי המופת של העבר. האמן יוצא לקרב, כמו אביר ימי ביניימי הדוהר באומץ ובנחישות כנגד האביר שממול, כמו האקדחן בכיכר העירייה בצהרי יום. מעמדה כזאת האובייקט חשוף וגלוי לעין, אך גם הצייר, המתבונן, חשוף ונתון למבט שמנגד. רק לעיתים רחוקות הוא מסתתר ומצטמצם לעמדת המציץ, הרואה ואינו נראה. ואז העולם, האנשים העירומים והגוף נראים בהגנב מהצד, מלמעלה או מלמטה.


זהו, כנראה, עולם של מי שבטוח בעצמו, גלוי וחשוף וישיר. אין מה להסיר ואין להסתתר. לכן, זה גם חייב להיות עולם "אמיתי" מאוד, בו הבשר – בשר, העץ – עץ, הסוס – סוס, וולסקז – וולסקז. אין חושך, ערפל ואבדן דרך. לכן, רק אמן מסוגו יכול לחשוף עצמו לאור הפנסים על במת התיאטרון. כי אם ירד החושך תגמר ההצגה, יגמר העולם ויבוא הסוף הגדול על הכל.


הכותב: פרופ' רן שחורי, חורף 2001.

© כל הזכויות שמורות ליגאל ורדי