© כל הזכויות שמורות ליגאל ורדי

מאמרים יגאל ורדי

ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות רישומים

הציור כתיאטרון - מאת: יגאל ורדי

תמונת רקע של הציור המודרני

תפקיד האמנות:

חשוב לציין שהאמנות נוצרה במהלך תולדות האנושות מתוך צרכים שונים. לפרקים היא שמשה כטקס פולחני, לפרקים כפונקציה דתית, לפרקים כאמנות פוליטית, כאמנות אסתטית, כאמנות מושגית וכו'. חשוב לתהות על התפקיד של האמנות בהקשר לתקופות שונות כדי להבין שהאמנות איננה דבר סטטי אלא היא משתנה גם בתכנים וגם בפונקציונליות החברתית שלה.


בידול בין האמנויות או לקראת אמנות כוללת:

האמנויות מתחלקות לאמנות ציור, פיסול, קרמיקה, שירה, פרוזה, מחזאות, מוסיקה, ריקוד, תיאטרון, אופרה, קולנוע, צילום, וידאו, מיצגים, מיצבים. הבידול בין האמנויות הללו השתנה ברבות השנים במהלך ההיסטוריה. לפרקים הבידול הלך והתרחב ולפרקים היה איחוד בין האמנויות כמו בתיאטרון או בקולנוע. חשוב להדגיש את החלום והתכנית של המוסיקאי וגנר ליצור "אמנות כוללת" אשר תחבר בין כל האמנויות. חשוב לדון על האיחוד לעומת הבידול בין האמנויות ולהבין את הגבולות בין מדיום אמנותי אחד לאחר. זאת בהקשר לשאלה הכיצד ציור יכול להפוך לסוג של תיאטרון במסגרת אמנות המייצג כפי שזה נחקר ביצירה של יגאל ורדי המכונה "קונצרט בציור".


פריעת הצורה בציור המודרני:

הציור המודרני מתקופת האימפרסיוניסטים ועד לציור המופשט עבר פריעת צורה במספר שלבים. בשלב הראשון הציור עבר שלב של טשטוש באמצעות הציור האימפרסיוניסטי שהציג את המציאות על פי ריצוד קרני האור. בשלב השני, הציור עבר עיוות צורני באמצעות הציור האקספרסיוניסטי עקב הגזמה רגשית בתיאור המציאות (כמו קריקטורה). בשלב השלישי, הציור עבר פירוק של המציאות באמצעות הסגנון הקוביסטי. המציאות התרסקה לרסיסים. בשלב הרביעי, הציור עבר פישוט צורני לעבר הציור הילדי. בשלב החמישי הציור עבר למצב של חיבורי אלמנטים בצורה ביזארית בסגנון הסוריאליסטי שניסה להציג את המציאות כדמויית חלום. ולבסוף בשלב השישי, הציור הציג את העלמות האובייקט באמצעות הציור המופשט.

כלומר, הציור המודרני מציג באופן רב-שלבי את פריעת המציאות מטשטוש, עבור לעיוות, פירוק, פישוט ילדי, חיבור ביזארי ואיבוד האובייקט. ממצב זה הציירים מגיעים למצב קיצוני ומחליטים בחלקם לעזוב את המדיום הציורי לעבר מדיומים חדשים.


אמנות מחוץ למדיום: אמנות אדמה, גוף, וידאו, מושגי, צילום, מיצג, מיצב:

עזיבת הציור על כל המרכיבים של בד, נייר, צבעים, עפרון ומצע של ארבע צלעות התחייב עקב מיצוי אמנות הציור מן הריאלזם ועד למופשט. בניגוד למדיומים אמנותיים אחרים כגון שירה, פרוזה, ריקוד, תיאטרון וכו' שגם הם עבור פריעת צורה בשפה האמנותית שלהם הרי שבאמנויות אלו היוצרים לא עזבו את המדיום המקובל. רק בציור התרחש שינוי כה דרמטי לעבר חומרי ביטוי חדשים.

האמנים החלו להשתמש בגופם כאמצעי לביטוי אמנותי. זה בא לידי ביטוי באמנות הגוף. אמנים אחרים השתמשו באדמה ובטבע כחומר הגלם ליצירה. אחרים פיתחו את האמנות המושגית שבה יש דיון על האמנות במילים ובמושגים ואין יותר עיסוק בחומר. אחרים עזבו את הציור לטובת פיתוח המדיום הצילומי ולאחר מכן במדיום של וידאו. אמנים אחרים לקחו אובייקטים מן המציאות (רדי-מייד) והציבו את המוצרים בחלל המוזיאלי כחלק מאמנות מיצבית (אינסטלציות). אחרון אחרון, אנו מציגים את אמנות המיצג בה האמן מציג את עצמו באמצעות גופו ואביזרים נוספים למול קהל שצופה במהלך יצירה אמנותית בחלל בין האמן לקהל. המיצג ממשיק לאמנות התיאטרון בכך שהיצירה מתהווה בין הקהל לבין האמן. ההבדל הוא שבתיאטרון יש טקסט שהוא מדוקלם על ידי השחקנים למול הקהל ואילו במיצג לרוב אין טקסט מילולי אלא יותר אקט אמנותי ויזואלי.


המיצג כסוג של תיאטרון:

אמנות המיצג משלבת את האמן, את הקהל ואת הפעילות האמנותית המתרחשת בחלל התצוגה למול קהל הצופים. זהו המיצג. המיצג דומה וממשיק במספר פרמטרים לתיאטרון. שכן, המשולש של קהל צופים, אמן ותהליך היצירה מתרחשים יחדיו, בו-זמנית. מנגד, בתיאטרון בדרך כלל יש טקסט כתוב שהשחקנים מדקלמים ומציגים מול הקהל. המייצג הספציפי שהוצג על ידי יגאל ורדי איננו מכיל טקסט. הוא מכיל את השלישייה של ציור פלסטי, מוסיקת ג'ז של מיכאל בר-עם וביניהם מיצג של שחקני תיאטרון או דוגמנית ערום או רקדנית. זהו הניסיון לקרב את הציור למדיום התיאטרלי באמצעות אקט המיצגי הספציפי הזה.


הציור כתיאטרון ביצירתו של יגאל ורדי

ציור בהתהוות:

לפני מספר שנים גילית עניין לתת ביטוי לציור לא כתוצר סטטי אלא לייצג את הדינמיות שבתהליך. התחלתי לרשום בשחור לבן עשרות רישומים אותם כיניתי: "רישומים בהתהוות". כשציירתי את האובייקט לא הרמתי את העט מן הנייר. נוצר תהליך אמורפי חסר צורה של שרבוט-קשקוש שלאט לאט יצר בחלקים מסוימים של הציור צורה יותר ברורה וריאליסטית. ציורים אלו הוצגו בתערוכה במשכן אמנות בהרצליה. מלווה קטלוג המדגים חלק מהציורים ויש שם גם מאמרי הסבר של האוצרת ושל שותפים אחרים לקטלוג.


"קונצרט בציור" כמיצג תיאטרלי:

לא הסתפקתי בציורי ההתהוות על הנייר אלא רציתי להעצים את הנושא של הציור בתנועה. את זאת ביצעתי באמצעות הרעיון של לצייר לפני קהל. כי אז הקהל איננו רואה ציור מוגמר וסטטי אלא הוא נחשף לתהליך, להתהוות ולדינמיות של העשייה הציורית.

בנוסף לכך עצם הציור מול קהל מלווה בתוכו תהליכים נוספים שאינם קשורים לתוכן ההתהוות אלא לעצם המופע מול קהל. שכן, בד"כ צייר מצייר "בדלת אמותיו" בתוך הסטודיו הסגור והמוסתר מעיניי הצופה. כיניתי את היצירה "קונצרט בציור" מכיוון שמדובר בהופעה מול קהל, על במה כאשר מתלווה לכך ליווי מוסיקלי של נגן ג'ז בשם מיכאל בר-עם.

קונצרט בציור התגבש בסופו של דבר למיצג אמנותי אשר יש בו ממשקים מובהקים לעולם התיאטרון. אמנם הצייר והמוסיקאי אינם מציגים טקסט תיאטראלי ולכן זה איננו תיאטרון. מה שמוצג זאת היצירה הציורית בהתהוות בנלווה למוסיקה שכמובן מושמעת באופן טבעי למדיום בהתהותה. בין הצייר ובין המוסיקאי נכחו רקדנית או מודל בעירום או שחקני תיאטרון. כלומר המייצג קיבל גורם אמנותי נוסף. אפשר להוסיף שהצלם שאיננו אמן אלא הוא צלם מקצועי הוא עוד גורם במיצג הסופי כפי שמוצג כסרט שהנציח את הקונצרט בציור.

הקונצרטים בציור הוצגו במסגרת פסטיבל דו-אמן ופסטיבל תיאטרונטו בת"א ובירושלים ב"הבימה" ותיאטרון ירושלים.


גרניקה II – מלחמה ושלום:

את הקונצרט בציור החלטתי להרחיב לציור בעל תוכן מיוחד. לרגל שבעים שנה להולדת היצירה החשובה של המאה העשרים המכונה "גרניקה" שצוירה על ידי פיקאסו, החלטתי לצייר את הגרניקה השנייה המכונה מלחמה ושלום כמחווה לגרניקה של פיקאסו.

גם יצירה זאת הוצגה במסגרת תיאטרונטו בעכו והתלווה לתהליך היצירה המוסיקאי מיכאל בר-עם בנגינת ג'ז כאשר קהל הצופים נכח מהבוקר עד הערב במהלך שלושה ימים, כאשר מדובר בקהל משתנה הולך ושב לסירוגין.


הכותב: יגאל ורדי.